1.

שבת פרשת בשלח נקראת 'שבת שירה' כיון שבה קוראים בבתי הכנסת את שירת הים המופיעה בפרשת השבוע. 

יש בשירת הימים שני פסוקים המעידים על ההתנהלות הנבזית והצבועה של אומות העולם כלפינו והם צורמים במיוחד משום שהיום, אלפי שנים אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף, אנו יודעים שדפוס ההתנהגות הזאת שלהם, לא השתנתה במהומה. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען" שמעו עמים ירגזון מה הם שמעו?… שעם ישראל יצא ממצרים ועבר את ים סוף בחרבה כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם ותיכף כשהגיעו לצד השני, בעוד המצרים היו בתוך הים, המים גאו חזרה על רכב מצרים ופרשיו והטביעו את חיל פרעה. 

יושבי פלשת, הפלסטינים של אז, אלופי אדום, צאצאיו של עשיו, האח שלנו, אילי מואב, הבנים של לוט, אחיין של אבא שלנו וכל יושבי כנען שמעו שהמצרים טבעו בים, נבהלו ונאחזו ברעדה. 

והעוול זועק לשמיים. מה קרה שכל כך התרגשתם? מה פתאום כולכם נבהלתם? במשך מאתיים ועשר שנים זרקו את הילדים שלנו ליאור ולא שמעו ממכם שום תגובה. איפה הייתם? איך שתקתם? מדוע לא התרגשתם? למה לא צעקתם?

במשך מאתיים ועשר שנה העבידו בפרך את בני ישראל, כולל מנשה ואפרים הצאצאים של יוסף, שהציל את כל העולם מחרפת רעב ואת מצרים עצמה העמיד על תילה כגברת ממלכות. הוא אמנם איננו אבל הילדים שלו, ישנם. והם נאנקים תחת עול כפויי הטובה המצריים של פרעה מלך מצרים ודרגשיו, התינוקות שלהם שזה עתה נולדו נעשים טרף לדגי היאור, זה למעלה ממאתיים שנה ולא איכפת לכם, פלשת, אדום ומואב. מילה אחת לא שמעו מכם.

פתאום כשהמצרים טובעים בים, או אז כולכם מתעוררים. 

2.

סבי מורי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א העיד על עצמו לא פעם כי בכל יום בתפילת שחרית לקראת סוף פסוקי דזמרה, השאלה הזאת מטרידה אותו אישית, אדום ומואב, אתם משפחה שלי! ואתם ידעתם! לא יכול להיות שבמהלך כל מאתיים ועשר שנות השעבוד, לא הגיעו לאוזניכם דיווחים על הנעשה במצרים. איפה התגובות שלכם? היכן הייתה איזו מחאה מצידכם? עכשיו נזכרתם להתעורר?

השאלה עליהם במקומה עומדת אך הלקח בעבורנו הוא שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. לא הקירבה המשפחתית, ולא הסבל שזועק לשמים. מי שיציל אותו הוא רק אבינו שבשמיים ותו לא. 

3.

הוסיף סבי מורי שבדרך-כלל בשבוע של שבת שירה חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שישים שנה אחרי השואה, האו"ם סוף-סוף הועיל בטובו לקבוע יום זיכרון בינלאומי, ב27 בינואר למניינם, שהוא היום שבו שוחרר מחנה המוות אושוויץ ושארית הפליטה שנשארה במקום אחרי שנספו שם מיליון יהודים באכזריות, יצאו לחופשי. 'אז נבהלו' שישים שנה בדיוק אחרי השואה לקח למועצת האו"ם לקבוע יום לזיכרון השואה. 

אז כמו היום העוול חוזר על עצמו: שישים שנה?! אתם קוראים לעצמכם: ה'אומות המאוחדות'?! אתם מאוחדים איתנו?! הייתם צריכים שישים שנה כדי לזכור ולהזכיר: אכן היה היה אושוויץ, עם תאי גזים, נשים, גברים וטף. 

אין חדש תחת השמש. כשיקרה משהו לאומות העולם, "שמעו עמים ירגזון" ו"יאחזמו רעד" אבל כשמדובר בנו, כשהעבירו אותנו בכל חרצובות הייסורים, העולם עמד מנגד ושתק. רובו המכריע ידע מה קורה במזרח אירופה אחרי 1942, אחרי הפתרון הסופי בועידת ואנזה, כבר ידעתם! ובכל זאת לא עשיתם כלום. רק לאחר שהאמריקאים הופצצו בפרל ארבור בידי היפנים, סוף סוף ארצות הברית החליטה להיכנס גם היא ולקחת צד במלחמת העולם השנייה, אבל עד אז, לא שמענו שום תגובה.

4.

הלקח שלנו הוא כפי שמופיע בפסוק שאחרי השירה והוא: "כי יד על כס י-ה מלחמה לד' בעמלק מדור דור" ד' לא נלחם לנו בעמלק על ידי חרב ובחנית ובטח שלא בעזרת אומות העולם, גם לא האומות שקרויות "מאוחדות". הנשק למלחמת ד' בעמלק הוא 'מדור דור', המלחמה שלנו היא בכך שאנחנו ממשיכים להתקיים. המציאות שבה עלינו ארצה, בנינו בית והקמנו דורות ישרים ההולכים וגדלים וממשיכים את מורשת בית אבא וסבא מדור דור, זו היא המלחמה לד' בעמלק, ובמלחמה הזאת מנצח עם הנצח.